יותר ויותר אנשים מבינים שדיאטות לא באמת עובדות, ומחליטים להיפרד מהתפריטים המגבילים שקובעים מה, כמה ומתי לאכול. הם עוברים לגישה של הרזיה ללא-דיאטה, אשר דוגלת בהקשבה פנימית ואכילה מודעת הנעשית בהתאם לצרכי הגוף. כי תכל’ס, זה מה שעובד לטווח ארוך.
עד כאן נשמע טוב, נכון?
השאלה היא: ללא הנחיות תזונתיות ברורות, איך יודעים מה לבחור ומה באמת מתאים לאכול??
אם גם לכם כבר יש דוקטורט בדיאטות, והתרגלתם לאכול לפי כללים ותכתיבים חיצוניים, די מהר תגלו שזה לא כל כך פשוט העניין הזה של לזהות מה באמת הגוף רוצה ולאיזה מזון הוא זקוק. רובנו כל כך רגילים לאכול בהתאם לאיתותים מבחוץ, שזה יכול להיות מאתגר פתאום להקשיב לגוף. כל שכן לסמוך עליו 
המאמר שלפניכם מלמד איך תדעו לדעת ולזהות מה באמת מתאים לכם לאכול.
ג’יימס ג’ויס כתב “Mr. Duffy lived a short distance from his body” . לאחר שנים של הנחיות תזונתיות שונות ומשונות, משתנות ולעתים גם סותרות, גם אנחנו התרחקנו מהגוף שלנו. הרבה מהחלטות האכילה שלנו מושפעות משלל שיקולים מודעים ולא-מודעים, שיותר מדי פעמים אינם קשורים לצרכי הגוף ולרצונות האמיתיים שלנו. הקול הפנימי שלנו כבר אינו רגיל ששואלים לדעתו, ולא קל לדעת מה באמת מתאים לנו ברגע נתון.
אז איך יודעים מה אני באמת רוצה ולמה בעצם הגוף זקוק?
בספרם The Psychologist’s Eat-Anything Diet, הפסיכולוגים ליליאן וליאונרד פירסון עושים הבחנה בין humming ו-beckoning.
Hummers הם מאכלים שעושים לנו המהום בראש (humming בעברית זה להמהם. גם אני לא הייתי בטוחה מה זה ברגע הראשון, אז אם זה לא ברור, נסו רגע לשיר עם שפתיים סגורות ותבינו מייד למה הכוונה). אלה מאכלים שאתם באמת אוהבים וחושקים בהם, בלי קשר לזמינות או איתותים חיצוניים. אתם יודעים שאתם רוצים אותם מבלי שראיתם אותם, הרחתם אותם, טעמתם או שמעתם מישהו מדבר עליהם. זה כמו מנגינה ש”נתפסת” לכם ואתם לא מצליחים להוציא אותה מהראש. מאכלים מהמהמים כאילו נשמעים בתוככם. ההשתוקקות והכמיהה מגיעות ממקום עמוק ומכוונות אתכם לכיוון מאכל מסוים. זה ממשיך בהתמדה עד שתגיבו.
beckoning בעברית זה לאותת או לזמן (דמיינו לרגע שמישהו מסמן לכם עם היד להתקרב אליו? אז כזה). ב- beckoners הכוונה היא לאותם מאכלים שמאותתים לנו ומזמינים אותנו. אלה מאכלים שלא השתוקקנו אליהם קודם, אלא שהם פשוט זמינים לנו או שקיבלנו תזכורת לגביהם. אלה מאכלים שאנו חושבים שאנחנו רוצים אותם, רק מפני שגירוי חיצוני אותת לנו והכניס אותם לתודעתנו.
זה אומר שאם אתם עוברים ליד מאפיה, וניחוחות המאפים ממלאים את אפכם (מהוונטה עם תמצית הריח המלאכותית שהם קנו חחח), וזמן קצר לאחר מכן ממש בא לכם לחם – זה beckoner. לא חשבתם על זה לפני שחלפתם על פני דלת המאפיה, ו”פתאום” אתם מרגישים שאתם “חייבים” את זה. דוגמה נוספת: אתם פותחים את המקרר ושם מחכות לכם שאריות מיום האתמול. אבל זה האוכל שרציתם לאכול אתמול… האם אתם רוצים אותו היום?
המאכלים המאותתים כלל אינם נמצאים בראש שלכם. לעתים קרובות, אתם אפילו כלל לא חושבים לאכול – עד שאתם רואים, שומעים או מריחים אותם. הגורם לכמיהה וההשתוקקות אינו בגוף או בתוככם, אלא בגרוי חיצוני שקרא ו”אותת” לכם.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
כי חשוב לדעת להבחין בין שני המצבים. אוכל יכול להעניק סיפוק ממשי רק כשהגורם לאכילה הוא רעב גופני. לא שזה לא בסדר לאכול מדי פעם מאכלים שמאותתים לכם, אבל אם לא תאכלו את הדברים שאתם באמת משתוקקים להם, אם תאכלו בעיקר מאכלים שמאותתים לכם, לא תוכלו להרגיש סיפוק אמיתי ומלא אחרי האכילה. אולי אפילו תחושו עדיין רעבים. אז מה הפלא שתרגישו שאתם רוצים “עוד משהו” או “משהו טעים”?
איך יודעים להבחין ביניהם?
אפשר לדעת מה הגוף באמת רוצה, רק כשרעבים רעב פיזי. אם אתם רוצים אוכל ואתם לא באמת רעבים – זה אוכל מאותת (beckoner).
אז השלב הראשון הוא לבדוק האם אתם רעבים פיזית. שאלו את עצמכם: האם הסימנים לרעב מגיעים מהגוף (בעיקר מכיוון הקיבה)?
אחרי שווידאתם שאכן מדובר ברעב פיזי, עצמו לרגע את העיניים ושאלו את עצמכם: מה אני רוצה עכשיו? מה הגוף שלי מבקש?
לשם כך מומלץ להיעזר ב-4 השאלות הבאות:
- איזה מרקם אני רוצה כעת – פריך, נימוח, chewy (יש לזה שם בעברית? לעיס?), מחית, נוזל?
- איזו טמפרטורת מזון מתאימה לי כעת – חם, קר, פושר?
- איזה טעם מועדף עלי כעת – מתוק, מלוח, חמוץ, מר, חריף?
- איך אני רוצה להרגיש אחרי האכילה? ובהתאם לכך – האם מתאים לי משהו כבד או קל?
את הבדיקה לעיל רצוי לערוך עוד לפני שפותחים את דלת המקרר, מעיינים בתפריט המסעדה או ניגשים לשולחן הבופה. כך אפשר לזהות את הצורך האמיתי מבלי להיות מושפעים מאיתותים חיצוניים כמו ריח ומראה.
בשורה התחתונה
כאשר בוחרים את המזון מתוך הקשבה להעדפות ולצרכים האמיתיים שלנו (כמענה ל”המהום” פנימי), רוב הסיכויים שנרגיש סיפוק שלם לאחר הארוחה. לעומת זאת, אכילת רק מה ש”מאותת” או ש”צריך” עלולה להוביל לחוסר שביעות רצון. ומה קורה כשלא חשים סיפוק ושביעות רצון מהאוכל? לעתים קרובות זה מיתרגם כרצון לאכילה נוספת ומיותרת.
אהבתם? שתפו את המאמר עם החברים.
וכמו תמיד – אשמח לקרוא בתגובות מה דעתכם ואיך אתם בוחרים מה לאכול 😊
פוסט משובח.
מזון למחשבה.
מבטיחה להסב את תשומת ליבי (ובטני) לנקודות שהארת.
תודה.
תודה יקירה, בהצלחה לראש והבטן… ❤️❤️❤️
בכל מאמר שלך אני מתפעמת מחדש. איזו מחשבה סדורה. כמה ידע. איזה עושר הבעה. וכמה אסימונים הצלחת להפיל לי בשלוש דקות של קריאה (ואני בכלל הייתי בדרך לישון). אז כן, המזמינים האלה… בגללם אני שונאת שהמקרר מלא, אחרי אירוח למשל. כי הם לא מפסיקים לעשות לי פרצופים, והפריזר כבר מפוצץ בעושי עיניים קולינאריים… לא הצלחתי להבין מה עושים אם המהמהמים גם הם מאותו הזן המפתה והלא מספק. אני מניחה שזה נושא למאמר נוסף. תודה על התובנות החכמות. תמיד מועיל לקרוא מה שאת כותבת!
המהמהמים זה דברים שבאים מתוך צורך פנימי של הגוף. למשל, במשך מספר ימים הסתובבתי עם השתוקקות לאכול פטריות. כשזה לא עבר, הלכתי לסופר וקניתי פטריות ממגוון סוגים, הקפצתי ואכלתי במשך יומיים בהנאה רבה. אין לי מושג למה התעורר הרצון העז דווקא לפטריות, אבל כיוון שזה בא מבפנים ונמשך מספר ימים, אני סומכת על הגוף שהיתה לכך סיבה טובה. הגוף יודע… הרעיון הוא להבחין בין צורך פנימי לבין טריגרים חיצוניים.
תודה על החידוד ותודה ענקית על הפרגון ❤️
כמו תמיד מיכל:
מקצועית
יסודית
מחדשת
המון תודה!!!!
גילה פליישר
תודה יקירה! ככה זה כשיש רוח גבית תומכת כמוך:)