חולשה למתוקים: כל הזמן רוצה מתוק? אולי זו הסיבה

מה העניין של חולשה למתוקים? מה גורם לכך שאנשים מסוימים מרגישים שהם “חייבים” מתוק, ואחרים לא? המדע מצביע על גורמים פיזיולוגיים, תזונתיים, רפואיים, והתמכרותיים.

מנסיוני יש עוד משהו (שלא מדברים עליו) שגורם לכמיהה תמידית למתוק. המאמר שלפניך ילמד אותך מהו, ומה לעשות כדי להתחיל לשנות את המצב.

אחת התופעות שאני רואה לאורך שנות עבודתי, הוא הקשר בין השתוקקות חוזרת ונשנית למאכלים מתוקים, לבין איך אדם מתייחס לעצמו ולמציאות חייו. שמתי לב שרבים מהמתלוננים על רצון מתמיד במתוק ועל קושי לעמוד בפני מתוקים, הם אנשים שאינם מספיק מתוקים כלפי עצמם.

ניתן לכנות זאת “חוסר מתיקות פנימית“. כשאדם אינו מתוק לעצמו בחשיבה ובמעשים, כשבאופן לא מודע הוא ממרר לעצמו את החיים, אז מר לו בפנים. אכילת דברי מתיקה היא לעתים נסיון לאזן זאת מבחוץ. זה אולי עוזר באופן רגעי, אך בטווח הארוך זוהי אסטרטגיה לא אפקטיבית שרק מנציחה את הבעיה. שהרי כל עוד האדם ממשיך להאכיל עצמו מרורים באופן יומיומי, תתקיים התלות במאכלים המתוקים, והרצון למתוק יחזור שוב ושוב.

למה הכוונה בחוסר מתיקות פנימית?

רפרטואר הדרכים בהן אנו יכולים להיות מרים כלפי עצמנו הוא מגוון ונרחב. הנה מספר דרכים נפוצות:

1. חשיבה שלילית – הכוונה להתמקדות ב”אין”: במה שחסר בחיים, בבעיות, בטעויות, בכשלונות, בהחמצות, במה שלא הושג, במה שמפריע, במה שלא אפשרי, במה שיש לאחרים ולנו לא… בקיצור, בכל מה ש”לא בסדר”. כאשר אין התייחסות מספקת לדברים החיוביים בחיינו, ורוב תשומת הלב מופנית לדברים השליליים, נוצרת מרירות הולכת וגוברת.

2. ביקורת עצמית חריפה – הכוונה לנטייה “לרדת על עצמנו” ולהיות “קשים” עם עצמנו. כאשר אנו מתמקדים במה שחסר בנו (במה אני לא מספיק, לא בסדר, לא טובה, או פחות מאחרים), כאשר אנו שופטים עצמנו לחומרה, נוזפים וגוערים בעצמנו לעתים קרובות, מזלזלים בעצמנו ומכנים עצמנו בכינויי גנאי (איזו טיפשה אני, שום דבר טוב לא יצא ממני, אני אפס, אני כישלון, אני לוזרית וכו’ וכו’), כאשר אנו לא מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו ומתייחסים בחוסר סלחנות לטעויות ולחולשות שלנו – אנו נהיים מרירים לעצמנו.

3. ציפייה למושלמות – רבים מאיתנו לוקים באשליית הפרפקציוניזם ומתנהלים מתוך ציפיות לא מציאותיות מעצמנו. אנו ושואפים להיות מושלמים ורוצים לחשוב שאנו כל-יכולים. אנו מצפים שהכל יצליח לנו ושלא נטעה או נפשל. בהתאם לכך אנו נוטים להציב לעצמנו סטנדרטים לא מציאותיים, וממהרים לבקר ולשפוט עצמנו בחומרה כשאנו לא עומדים בהם. ללא ספק, ציפייה למושלמות היא דרך מצויינת למרר לעצמנו את החיים.

4. חוסר איזון בין נתינה לקבלה – לרבים קל יותר לתת מאשר לקבל. נתינה מתפרשת כחוזקה, כמעלה וכדרך להיות אדם טוב, ואילו קבלה נוטה להיתפס כעדות לנחיתות וחולשה. כשאנו נותנים הרבה לאחרים אך מסרבים לקבל, כשאנו נמנעים מבקשת עזרה לה אנו זקוקים, אנחנו ממש לא מתוקים לעצמנו.

5. ריצוי והתעלמות מצרכים אישיים – רבים מאיתנו חונכו על התפיסה, שאדם “טוב” מתחשב בראש ובראשונה באחרים, ושם עצמו במקום נמוך יתר בסדר העדיפויות. ואולם, כאשר באופן שיטתי אנו נותנים קדימות לצרכיהם של האחרים (ילדים, בן-זוג, עבודה, חברים), כאשר אנו לא מספיק קשובים לעצמנו (לצרכים, לרצונות, לתחושות, לרגשות שלנו), כאשר אנו לא מפנים לעצמנו די זמן למנוחה, שינה, הירגעות והרפיה באופן יומיומי – נוצרים תסכול, שחיקה ומרירות פנימית.

6. חיים לפי החמ”צ – חמ”צ זה ראשי תיבות של: חייב, מוכרח, צריך. הכוונה לנטייה להתמקד בעיקר במה שנראה לנו ש”צריך” ו”מוכרחים” לעשות. כאשר לא מקצים מספיק זמן לפעולות שתכליתן היא הנאה, כיף, עניין, גיוון, שבירת שגרה או הרחבת אופקים ודעת, נוצר חוסר איזון פנימי. כאשר אנו עסוקים בעיקר בחובות ומחוייבויות, אנו מתקשים לחגוג את החיים ולהמתיק אותם.

אז מה עושים?

מפסיקים להשלות את עצמנו שאחרי שניפטר מהצורך במתוק, אז יהיה לנו טוב. רבים מאיתנו טועים לחשוב, שכאשר נהיה רזים, שכשנהיה בשליטה באוכל ובמתוק, אז סוף סוף נאהב את עצמנו ונרגיש טוב עם עצמנו.

העניין הוא שזה בדיוק להיפך!

הסדר הנכון הוא קודם כל להתחיל להמתיק יותר את חיינו:

• להתייחס לעצמנו בחיבה, בעדינות, בחמלה.
• לשנן לעצמנו יומם וליל שאנחנו מספיק.
• ללמוד לאהוב את עצמנו בלי קשר לאכילה, למשקל ולמראה שלנו.
• להעריך את עצמנו לא רק כשאנו “טובים”, מצליחים, רזים, בשליטה.
• להשקיע, לטפח ולטפל בעצמנו באותה מסירות, רגישות ואכפתיות כפי שאנו מתייחסים לילדים שלנו, לבני משפחה וחברים אהובים. (האמת העצובה היא, שחלקנו מתייחסים אפילו לזרים גמורים יותר בנחמדות מאשר לעצמנו…).

מה שחשוב להבין, זה שהכמיהה התמידית למתוק היא, בין השאר, תוצאה של איך שאנו חשים כלפי עצמנו. כפי שאמר מדריך הזן זוזוקי רושי: “שום דבר לא מתרחש מחוץ לעצמנו”. ככל שנלמד לקבל ולאהוב את עצמנו ללא תנאי, נהיה חברים טובים לעצמנו, ומתוקים לעצמנו במחשבות ובמעשים, כך פחות נזדקק לנסיונות העקרים להמתיק את חיינו באמצעים חיצוניים מלאכותיים.

יש לכם עניין לא פתור עם מתוק (או עם אוכל בכלל)? הפתרון האמיתי וארוך הטווח לא יבוא מעוד תפריט הרזיה, דיאטה, גמילה מסוכר/פחמימות/גלוטן. (ממילא לרוב זה לא מחזיק מעמד, אלא יוצר תחושות חסך, אכזבה ותסכול שרק מחמירות את המצב).

אז מה כן?

התבוננו ברשימה לעיל ובדקו איפה אתם נוטים להיות מרים לעצמכם. התחילו לפעול כדי לשנות את התנהלותכם בהתאם.

הכל רלוונטי לכם? אל ייאוש! בחרו תחום אחד להתחיל ממנו והתמקדו בשינויים הדרגתיים ועקביים קודם כל בו.

החדשות הטובות הן, שיש כיום היצע רחב של שיטות וטכניקות המלמדות איך לחשוב ולהתנהל אחרת. בגישת ה-NLP יש ארגז כלים עשיר ואפקטיבי במיוחד ליצירת השינויים המנטליים והרגשיים הרצויים. אם אתם לא יודעים איך לעשות זאת לבד – בקשו עזרה. הנה, זו כבר נקודת התחלה טובה ?

אהבתם? אשמח שתשתפו כאן בתגובות.